החיים רצים מהר,
אף אחד לא עוצר שניה להסתכל.
אנשים חולפים במהירות,
שנים מתחלפות, אין עצירות.
כמו רכבת הרים שלא נגמרת,
לפעמים עולה, לפעמים יורדת.
לופים קורים כל כמה חודשים,
ירידות תלולות כנראה כל כמה ימים.
אין עליהואין ירידה מהרכבת וכמובן שאין עצירות,
אסור להוציא ידיים או רגליים מהחלונות.
חגורות הבטיחות סגורות חזק,
כי אסור לקום במהלך הנסיעה.
אך אין אפשרות לחוות את המהירות בכזאת מהירות,
בלי לעצור שניה, לקחת נשימה.
להסתכל על הנוף הנשקף ממעלי הגבעה.
להקשיב לציפורים המצייצות,
להקשיב לאנשים המדברים אלינו,
להנהן, לשאול שאלות ענייניות.
להנות ממה שרוצים ולא למנוע מעצמנו הנאה,
גם אם זה מצריך זמן, כסף או נסיעה ארוכה.
מותר להתעצל, סתם לשכב במיטה,
לבהות בקיר או לראות טלוויזיה.
לחייך, לבכות, לצעוק, לצחוק.
להתחיל כתינוק,
לגדול כנערים
אחר כך באמת אנשים בוגרים
וגם לחיות מעט זמן כאנשים מבוגרים.
אם לא נחווה הכל,
לא נחווה כלום,
כמילתה של אם שקולה,
שאיבדה את בנה במלחמה האחרונה:
את טעם החיים לא טעם, נהרג כנער, ילד – המסע עוד לא הושלם.
החיים שלנו הם מה שאנחנו עושים מהם,
ומה שאנחנו רוצים שהם יהיו.
תהיות, מחשבות, דאגות וחששות
מופיעים לאורך הדרך.
אסור להתעלם מהם, נקשיב לתחושות ולרגשות.
ולעיתים לא נסכים איתם – ונעשה טעויות.
יש עוד דרך ארוכה עד שהמסילה תיגמר,
אך זה לא אומר שיש להתעצל,
נתחיל להיות מהרגע, מעכשיו
ולא נדחה את הל ליותר מאוחר.
אלו בסופו של דבר החיים שלנו,
ומה שהם יהיו זה מה שנעשה מהם,
לטובה וגם לרעה.
אנחנו הדמות הראשית של הסיפור,
וכל הסיפור סובב סביבה.
